נעים מאוד,
אני תהילה בנישו, אמא לשלושה בנים, בת זוג, עורכת דין, מגשרת וסגנית ראש הלשכה המשפטית באגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות.
כשביקשו ממני לכתוב את הטור הזה, חשבתי שעם כותרת כמו ״מובילות שינוי״ אני חייבת לכתוב משהו לא פחות ממעורר השראה ומעצים. משהו שיחד עם ציון יום האישה 2021 שחל החודש יביא רשמים מהשטח של מי שהיא כביכול "אישה חזקה ומצליחה" - התגשמות ההבטחה של אמא שלי שגידלה אותי באמונה שאין שום דבר שאני כאישה לא יכולה לעשות.
באמת שניסיתי, אבל לא יצא.
זה לא שאין לי מה לספר על הדברים המעניינים שקרו בשנה שחלפה, שהייתה מלאה בעשייה. זכיתי להיות חלק מצוות המשא ומתן והייעוץ המשפטי של ההסתדרות מול המדינה והשלטון המקומי בעניין ההסכמים הקיבוציים שנחתמו לעובדי המגזר הציבורי בעקבות משבר הקורונה. ליוויתי משאים ומתנים והסכמים קיבוציים חשובים שנחתמו בהסתדרות האחיות, בחברת החשמל ובחברות במגזר הפרטי. ייעצתי במאבק של האחיות להפחתת עומס העבודה העצום והדרישה לפתרון המחסור החמור בתקנים, ובמאבק של ועדים ועובדים נגד צעדים חד-צדדיים שנקטו המעסיקים נגד העובדים בתחילת המשבר.
הייתי גם חלק מהצוות שגיבש את עמדת ההסתדרות בעניין החוק שהסדיר תשלום דמי בידוד לעובדים. ייצגתי את ההסתדרות בהליכים משפטיים בבתי הדין לעבודה נגד מעסיקים שפגעו בהתארגנות בחברות ביטוח ישיר וסאני. וזה לא הכל.
אז למרות שזכיתי לקחת חלק בעשייה משמעותית ושהייתה צריכה להשאיר אותי מלאת סיפוק ולמרות שבדיוק בשביל זה הגעתי להסתדרות, זו לא כל התמונה. המציאות שמשתקפת בעיניים שלי כאישה, כהורה ובעיקר כאמא בשנה האחרונה לא כל כך ורודה ולא משדרת מסר של עוצמה והעצמה.
ביותר מדי רגעים השנה החיוך נמחק לי מהפנים. יותר מדי פעמים הסתכלתי מסביב וראיתי הורים רבים, בעיקר נשים, שבורות.
נתנו את הנשמה בניסיונות לעשות את הכי טוב בהכל וגם לעשות את הכל: הפכנו בביתנו למנהלות לשכה / מארגנות אירועים וסדרניות: כיבינו והדלקנו מסכים, פתרנו תקלות טכניות, למדנו הקצאת משאבים. התמודדנו עם בעיות לא שגרתיות: למשל, איך מחלקים שני מסכים בין שלושה ילדים סימולטנית תוך "יצירת סביבה לימודית שקטה ומתאימה" ו"סדר יום קבוע ובטוח", ובמקביל כותבים הערות להסכם קיבוצי ומספקים ארוחה מזינה בשעה שפויה? או נסו את זה: איך לחלק שני הורים בין שני ילדים בקפסולות שונות ועוד אחד בבידוד - והכל תוך כדי עבודה? הצלחנו לפתור גם את זה, איכשהו.
לימדנו גם שברים עשרוניים ואלגוריתמים. הפכנו למורות, גננות, פסיכולוגיות, בשלניות, צוות הווי ובידור, מדריכות יצירה. ובמקביל לא הורדנו הילוך בעבודה. לא לרגע. בטח לא עבדנו פחות מהגברים.
התמודדנו עם משברים, הגבנו במהירות למציאות משתנה וגילינו יצירתיות. הראינו שאנחנו בעצם ינשופות, חיות לילה שעובדות בשעות חד-ספרתיות כדי להשלים ולהספיק או כי זה הזמן היחיד שיש שקט בבית.
למרות שהתמזל מזלי לעבוד במקום שמאפשר לי לעשות הכל ובא לקראת העובדים, והשנה עוד יותר מתמיד, איכשהו הפעם הניסיון שלי ושלנו לעשות הכל, לא לוותר על הקריירה והסיפוק בעבודה וגם להיות אימהות טובות לא מרגיש כמו הצלחה. במאבק הבלתי פוסק לעמוד באתגר ולעשות הכל - כמה פעמים הילדים שלנו שמעו "לא" ו"לא עכשיו"? כמה פעמים חלפה לנו המחשבה שזה לא נורמלי שילד ישמע 20 פעם ביום "לא להפריע עכשיו אמא עובדת"? כמה פעמים הרגשנו שזה יותר מדי, הלכנו לאיבוד ולא מצאנו את עצמנו?
אחרי שנים שבהן הובלנו שינוי והוכחנו שאנחנו מצליחות ויכולות לעשות הכל, נראה ששנת הקורונה שנחתה עלינו הובילה אותנו שנים אחורה כי גילינו שאנחנו לבד בסיפור הזה. אנחנו, שאימהותינו גידלו אותנו במחשבה שאנחנו יכולות הכל, ניסינו לעשות הכל עד שכמעט נשברנו.
ואם לא די בכך, אני מסתכלת מסביבי ורואה אימהות שהוצאו לחל"ת, פוטרו או נפגעו בשכר. ועוד לא אמרתי מילה על האלימות המפחידה והגואה נגד נשים.
כנראה שאי אפשר לצפות ליותר כשאין הרבה נשים בממשלה, בכנסת ובקרב מקבלי ההחלטות, המנכ"לים והמעסיקים הגדולים במשק. גם לא בקבינט הקורונה.
האמת היא שלמרות השנה המאתגרת והמסחררת היו רגעים שלא רציתי להוביל שום שינוי. שאפילו לא רציתי להיות אמא, לא בת זוג, בטח לא יועצת משפטית, פסיכולוגית, סדרנית, צוות הווי ובידור, מורה, גננת, מבשלת, מפעילה או כותבת טור מעורר השראה.
אז אני חושבת שאנחנו, אני, צריכות פסק זמן מלהוביל.
לכל המעסיקים והמעסיקות - תהיו אתם השינוי. קצת פחות לשאול את העובדות באילו ימים הן יכולות להישאר בעבודה מאוחר, קצת יותר לשאול את העובדים מתי הם יוצאים הביתה. במקום לקבוע כללים קשיחים, תשאלו איך אפשר להתגמש כדי שנוכל להמשיך לעשות את העבודה שאנחנו אוהבות בלי שהכל בבית יקרוס.
לכל המנהיגים והמנהיגות וקובעי וקובעות המדיניות – קצת יותר להתייעץ, קצת יותר לשתוק ולהקשיב. בעיקר יותר להכליל ולאפשר. עד שלא תכלילו אותנו הנשים אין לכם את כל התמונה, אפילו לא חצי.
תהילה
*הטור של תהילה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
תהילה בנישו
