"אחד הדברים שהכי נגעו לי ללב, היה כשהצלחנו לאגד 3,000 מורי קבלן מתוכנית קרב. זה היה מהלך ארוך שבושל קרוב לשנתיים, בניצוחו של רכז ההתאגדות רום דביר. בסוף הצלחנו ואחד השיאים היה המאבק שהזניקה ההסתדרות למען עובדי הקבלן". כך מספר בהתרגשות עמיחי סטינגר, אשר משמש בשנה וחצי האחרונות כמנכ"ל האגף להתאגדות עובדים בהסתדרות.
סטינגר, בן 43, הוא בוגר תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי וחבר בתנועת דרור ישראל. להסתדרות הוא הגיע בשנת 2013 ומאז הוא הספיק לנהל את קמפיין ההתאגדות של הארגון והיה שותף מרכזי לעשייה שמוביל האגף להתאגדות עובדים.
"האגף שלנו מלווה את העובדים במקומות עבודה לא מאורגנים, שמחליטים לעשות מעשה ולאגד את מקום העבודה שלהם על מנת להבטיח לעצמם ביטחון תעסוקתי, תנאי עבודה יותר טובים, ובעיקר להרגיש שהם עובדים מוערכים ושותפים להצלחה של מקום העבודה".
מה קורה מהרגע שמישהו מתקשר ומבקש להתאגד?
"ברגע שמישהו פונה בבקשה להתאגד, אנו מנסים להבין פחות או יותר מול מה אנחנו ניצבים: מהו מקום העבודה, מה גודל החברה, מה היא עושה ואיפה נמצאת. ההיערכות מחייבת איסוף של פרטים רבים ככל האפשר על מנת לבנות את המהלך בצורה הכי מדויקת. האם החברה נמצאת בבניין אחד או פרושה על פני כל הארץ, האם מדובר בחברה פרטית או בחברה ציבורית, ופרטים רבים נוספים. במקביל, אנו שולחים את הפונה לעשות קצת 'עבודת בית' ובעיקר להביא איתו עוד אנשים. ברגע שמתגבש איזשהו גרעין קשה של אנשים רציניים - חבר'ה אשר מבינים את חשיבות המהלך, אנו יושבים ביחד, מתכננים את קמפיין ההתאגדות ויוצאים לדרך".
כמה זמן נמשך תהליך ההתאגדות?
"אף התאגדות לא דומה להתאגדות הקודמת", מסביר סטינגר, "גם ביחס העובדים, גם ביחס ההנהלה, וגם בפרמטרים אחרים - יש מכלול שמתשנה ממקום למקום. גם אם מדובר בשתי חברות שעושות בדיוק את אותו הדבר, כמו למשל שתי חברות ביטוח, יימצאו אמנם קווי דמיון כלליים אך הדברים ייראו בסוף אחרת לגמרי. תהליך ההתאגדות יכול לקחת בין מספר שבועות למספר חודשים, כשהדבר תלוי גם בגודל החברה".
מה החששות של העובדים שאתם פוגשים בתחילת התהליך?
"לפני הכול, החשש של רוב העובדים הוא חשש טבעי מפני ההנהלה. גם היום, כמה שנים אחרי פס"ד פלאפון (שאוסר על המעסיק להתערב בהתאגדות עובדיו), העובדים עדיין חוששים שיפטרו אותם, שיפגעו בהם, שיורידו אותם בדרגה או שיפגעו להם במשכורת. מלבד החשש מפני התעמרות מצד ההנהלה, חלק מהעובדים חוששים גם מתגובותיהם של העובדים האחרים שאולי לא ירצו לקחת חלק במהלך. אנשים שמחליטים להתאגד, מבינים שזו אחריות מאוד גדולה. בסופו של יום מדובר באנשים צעירים יחסית שלוקחים על עצמם להוביל ציבור של מאות ולפעמים אלפי עובדים. הם מבינים שזה לא דבר של מה בכך ומרגישים את כובד האחריות. במקביל מתחדדת גם ההבנה שלעתים הם יצטרכו להשקיע בכך הרבה מזמנם הפנוי, ולפעמים זה יבוא על חשבון דברים אחרים. אני חושב שיותר מזה שהעובדים חוששים – הם מהססים, אבל כמעט תמיד ההיסוס הזה מבשיל לכדי ההחלטה הנכונה. יחד עם הצוות של האגף, אנו עוברים את התהליך צעד אחרי צעד. יש סיפוק גדול לראות את העובדים האלה צומחים להיות מנהיגים והופכים להיות הכתובת בשביל אלפי עובדים אחרים במשק".
לצידו של סטיגנר, באגף להתאגדות עובדים, עומדת סיירת מובחרת המונה 8 צעירות וצעירים אידיאליסטים אשר מלווים את ההתאגדויות החדשות במסירות שהפכה כבר לסמל.
"כשעובד מגיע לכאן בפעם הראשונה הוא מאוד חסר ביטחון. גם כשאתה אומר לו שזה הגב הכי גדול בארץ לעובדים, בסופו של דבר זהו רק בניין. עם זאת, כמו שברל כצנלסון אמר 'בניינינו הוא לא בניין אבנים, אלא בניין לבבות". העובדה שהעובד פוגש כאן באגף שלנו, אנשים שהוא מרגיש באופן בלתי אמצעי שילכו איתו לאורך כל הדרך ויהפכו כל אבן בשבילו עד שהוא יצליח להשיג את המטרה, זה דבר שנכנס עמוק ללב. העובדים יודעים שכל הרכזים באגף, יהיו איתם ביום ובלילה, וגם בשבתות ובחגים. הרעיון של הצדק החברתי והשוויון שפועם בלבם, נוטע תחושת אמון חזקה בכל מי שפוגש אותם ובזכותם האגף הזה מצליח להיות מה שהוא כבר שש שנים".
"עוד עניין שעוזר לחזק את העובדים שפונים אלינו היא מעורבותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן כמעט בכל פרטי העשייה של האגף. הדלת שלו תמיד פתוחה והוא קשוב לא רק לבעיות אלא גם לרעיונות חדשים שעולים מהשטח. במקרים רבים הוא פוגש את הוועדים עוד לפני שלב ההתארגנות הגלוי, וזה מעניק תחושה אדירה של ביטחון. העובדים מבינים שיו"ר ההסתדרות נמצא מאחוריהם ומלווה אותם. ההתנהלות האישית הזו מסייעת במיוחד לוועדים שלפעמים מגיעים לתקופה של משבר. אבי מקבל אותם במשרדו, נמצא איתם בקשר רציף ומגיע לדיונים שלהם בבית הדין. יו"ר ההסתדרות לא רק אומר שאף אחד לא יכול לעצור את העובדים, הוא דואג לזה באופן אישי ואני חושב שעל כך מגיע לו שאפו גדול".
איך נראה הפרופיל של עובד שעומד מאחורי היוזמה להתאגד?
"בדרך כלל מדובר באדם בגילאי 30-50, לרוב לא מדובר בעובד הזוטר ביותר ואנו מקפידים שיהיו אלה עובדים טובים ומוערכים. הוועד זה הפנים של העובדים ואלה שמייצגים אותם. הפנים של העובדים צריכים להיות פניו של העובד הטוב - לא העובד הבעייתי, מישהו שאוהב את החברה שבה הוא עובד ולא מחפש לנקום בה על משהו שהיא עשתה לו. עובד טוב שפשוט חושב שמגיע לו יותר - יותר יחס, יותר כבוד, יותר ביטחון, יותר כסף, פשוט יותר. יש לנו גם גברים וגם נשים שזה דבר מאוד מעודד. יש היום לא מעט נשים שהן ראשות וועדים גם בחברות קטנות וגם בחברות הגדולות ".
יש הבדל בין היחס להתאגדויות או ועדים קטנים לבין היחס לוועדים הגדולים?
"אין אצלנו הבדל בין ועד קטן לבין ועד גדול, ואין הבדל בין התאגדות גדולה להתאגדות קטנה. רכז התאגדות יכול לאגד יום אחד חברה גדולה כמו סאפ או קומברס ויום למחרת הוא מאגד מעון של אנשים עם מוגבלות ביפו, וההשקעה שלנו היא אותה השקעה, המסירות היא אותה מסירות והמחויבות היא אותה מחויבות. כל האנשים שרוצים להתאגד, מבחינתנו הם שווים. גם הטענות לגבי יחס מועדף לוועדים הגדולים – אינן נכונות כלל. מתוך היכרות טובה ועמוקה עם ההסתדרות, אני יכול לספר שרוב הוועדים הם דווקא לא הוועדים הגדולים. הטיפול היומיומי והקשה הוא בוועדים הקטנים שלא תמיד שומעים עליהם. אני חושב שבהיבט זה הגדולה של ההסתדרות היא ביכולת לאזן בין הגדולים לבין הקטנים, מתוך אמונה בקידום השוויוניות".
מה האתגרים שניצבים היום בפני האגף להתאגדות עובדים?
"בעולם בכלל ובמערכת יחסי העבודה בפרט, החיים נעים כמו מטוטלת. מסוף שנות התשעים ועד לפני חמש-שש שנים היה נראה כי עידן העבודה המאורגנת פס מן העולם. המספרים הלכו וקטנו, ראינו פחות ופחות ציבורים ופחות מגזרים שמאוגדים תחת הסכמים קיבוציים ובארגוני העובדים. בשנים האחרונות, בעיקר לאחר פס"ד פלאפון, ראינו שיש לדבר הזה יש איזושהי עדנה. פתאום אנשים החלו לחזור לחוף המבטחים של העבודה המאורגנת, בין היתר בגלל שהכל הלך כאן למקומות מאוד קיצוניים: החל בגמישות התעסוקתית, עבור דרך החוזים האישיים, וכלה בחברות כוח האדם - כל הדברים האלה הפכו את שוק העבודה שלנו לשוק אכזרי ונטול בלמים. אנשים החליטו שהם לא נשארים אדישים, ובאמת ראינו עלייה בכוחה של העבודה המאורגנת. באיזשהו שלב נוצר הרושם שגם המעסיקים מעכלים את השינוי, אבל לאחרונה אנחנו רואים שהמעסיקים חוזרים לגלות התנגדות ויש להם שיטות חדשות מתוחכמות יותר כמו הקמת ועדים פנימיים בחסות ההנהלה, שבירת ההתאגדות לאחר שהחל המשא ומתן, כאשר השטח הוא "יותר נוח" כבכיכול, וכל מיני המצאות כאלה ואחרות. זה עניין שדורש התמודדות רצינית מאחר ויש לזה משקל גדול על עתיד העבודה המאורגנת".
איפה היית רוצה לראות את האגף להתאגדות בעוד חמש שנים?
"הייתי רוצה שהעניין של התאגדויות עובדים יהפוך לנורמה בחברה הישראלית מבלי שהדבר יאיים על העובדים או על המעסיקים, שזה יהיה דבר שהוא מיינסטרים. הייתי רוצה לראות יותר עובדים מוחלשים מרימים את הראש. האוכלוסייה שמעורבת היום במאבקי עובדים מגיעה בדרך כלל ממעמד הביניים, לפעמים נמוך יותר או גבוה יותר, אבל כמעט ולא רואים את זה בקרב האוכלוסיות החלשות. אנחנו באגף צריכים לשבור את הראש איך לגרום לזה לקרות ונפעל בכל האמצעים שעומדים לרשותנו, ביחד עם חלקים אחרים בהסתדרות, על מנת לשנות את המציאות הזו".
