שלום לכולם ולכולן,
שמי בתיה כהן, רכזת ארגונית באיגוד עובדי הדימות והרנטגן בהסתדרות איגוד הרוקחים ואיגוד מקצועות הבריאות.
אני גרה בהוד השרון, נשואה עם 4 ילדים. גדלתי בבני ברק להורים יוצאי עיראק, במשפחה בת 10 נפשות מרקע מסורתי. ככל שהעיר הלכה והתחרדה בחרתי במסלול שונה, והתגייסתי לצה"ל. עם תחילת השירות לקחתי חלק במערך הרפואי והוכשרתי לתפקיד חובשת תעופתית. מתוקף תפקידי לקחתי חלק בכמה פעילויות מבצעיות, כשבאחת מהן חיילים מהבסיס שלי עלו על מוקש, אחד נהרג והשאר נפצעו. מצאתי את עצמי מטפלת באנשים שהיו חברים שלי. ידעתי שעליי לשים את סערת הרגשות בצד ולפעול בשכלתנות ויעילות ככל הניתן כדי להצילם. זו הייתה הפעם הראשונה בה התנסיתי באירוע כזה (הייתי בת 19) ומאז ידעתי שיש בי חוסן ומסוגלות.
בגיל 21, עם שחרורי מהצבא, רציתי לעשות סגירת מעגל ולהשתלב בתפקיד שכולל מתן טיפול לזולת, אמפטיה ואהבת אדם – ולא על חשבון מקצועיות ויעילות. ניתנה לי הזכות לעבוד בהסתדרות, בעולמם של האיגודים המקצועיים ולשנות את העולם עבור "פועלי ישראל", מונח שהיום כבר לא בשימוש, כשהפועלים הפכו לעובדים.
מעולם לא חשבתי שאהיה בהסתדרות כל כך הרבה שנים. התחלתי במקום הזה במקרה, כבחורה צעירה, אבל המקריות הזו שינתה את חיי וגם היום כשאני חושבת על ההסתדרות שהפכה לי לבית, אני עדיין חווה את רגעי הקסם בכל התחדשות והתפתחות הנעשית בעולם המקצועי.
מתן שירות לעובד ודאגה לתנאי העסקתו ורווחתו הם חלק בלתי נפרד מתפקידי ואלו הדברים שממלאים אותי בתחושת סיפוק. במהלך השנים בתפקיד, ועם צבירת הניסיון המקצועי, בניתי עוגן לעובדים ותחושה שהאיגוד המקצועי הוא "האבא והאמא" של כל עובד.
השינוי והיוזמה שהובלתי באיגוד המקצועי הם מתן סיוע לעובד מקצה לקצה, כלומר מרגע הפנייה ועד לידיעה כי העניין טופל, לצד זמינות מלאה.
אמנם יכולת היוזמה והשינוי הם חלק בלתי נפרד ממני אך הדבר לא היה יכול להתממש לולא התמיכה, הפרגון, והאמון של הממונים עליי. בהזדמנות זו אני מודה מקרב לב על סביבת עבודה תומכת, מפרגנת וכזו שיודעת לשמור על מורל ומוטיבציה גבוהים בקרב עובדיה.
שלכם ושלכן,
בתיה
*הטור של בתיה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
בתיה כהן
