היי לכולם,
שמי עו"ד קרנית שפר-לידור, מנהלת החטיבה האווירית באיגוד עובדי התחבורה בהסתדרות. אני בת 47, נשואה ואם לשלוש בנות. גרה בשוהם.
עם תום לימודי המשפטים, התמחיתי בבית משפט השלום ברמלה ולאחר מכן שימשתי במשך 6 שנים עוזרת משפטית לשופט שמואל ברוך ז"ל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בשנים הללו, תחושות השליחות ועשיית הצדק שהיו קיימות אצלי מילדות הלכו והתגברו. כשעבדתי כעוזרת משפטית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הייתי חלק מהקמת ועד העוזרים המשפטיים ושימשתי כנציגת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בוועד הפעולה. שם כנראה נכנס בי ה"חיידק" של שמירה על זכויות עובדים.
אחרי שעזבתי את הנהלת בתי המשפט עבדתי במשרד עורכי דין פרטי, וב-2012 הגעתי להסתדרות שם אני מכהנת כאמור כמנהלת החטיבה האווירית באיגוד עובדי התחבורה. בעבר עבדתי שנים רבות באל על, בתור ע' קב"טית במומבאי, ברומא, בבריסל ופריז ולאחר מכן, בתקופת לימודי המשפטים, בתור דיילת קרקע בתחנת ישראל של החברה. לכן, כשהתחלתי את עבודתי בהסתדרות הרגשתי שהגעתי הביתה. המשימות שמבצעים העובדים שאני מייצגת מוכרות לי כי את חלקן הגדול עשיתי בעצמי. אני יודעת מה זה לעבוד משמרות לילה שלא נגמרות, מה זה לעמוד מתחת למטוס כשבחוץ יורד שלג או כשהטמפרטורה עולה על 40 מעלות. אני יודעת מה עובר עליהם כי הייתי שם ועכשיו אני כאן – בתפקיד שנועד לשמור עליהם ולעשות להם טוב.
במהלך השנים ניהלתי אין ספור משאים ומתנים, רובם הסכמים שבאו לשפר את תנאי העבודה של עובדים במקומות ותיקים עם הסכמים קודמים, חלקם הסכמים ראשוניים שהביאו בשורות ענק לעובדים שרק התאגדו ולאחרונה – בעקבות מגפת הקורונה גם הסכמים של הפחתות שכר וצמצומי כוח אדם. היו אלה הסכמים קשים וכואבים מצד אחד, אבל גם הסכמים שהצילו חברות וכיוונו לאופק טוב יותר מצד שני.
במהלך מגיפת הקורונה, יצאנו עם עובדי ארקיע להפגנות מול בתיהם של בעלי החברה. מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים עומדת בהפגנות עם חולצה עליה נכתב "מצילים את הבית" ומפגינה ביחד עם כל עובדי ארקיע. חברים שראו תמונות שאלו אותי: "את עובדת ארקיע"? הסברתי שלא, אבל כשאתה מלווה את העובדים האלה תקופה כל כך ארוכה, כשאתה מכיר אותם ואת משפחותיהם, אין דרך אחרת אלא להצטרף אליהם ולהיות יחד איתם במלחמה שלהם על הבית.
בימים אלה, כששוק העבודה מתאושש וההרגשה הכללית היא שהמגפה כבר כמעט מאחורינו (למרות ההתפרצות הנוכחית), אצלנו בתחום התעופה המצב עדיין שביר ועדין. לא כל העובדים חזרו מחל"ת, אחוזי המשרה והשכר עדיין מצויים בהפחתות והדרך עוד ארוכה. השבוע התחלנו לחתום על הסכמים שמראים על כיוון חיובי: עדיין לא חזרה מלאה לשגרה, אבל עוד שלב בדרך ואני בטוחה שעוד מעט נחזור לשבת סביב שולחן המו"מ ולדבר על תוספות שכר והטבות לעובדים שנתנו מעצמם מעל ומעבר.
אני רואה את העבודה שלנו כשליחות, באתי לכאן כדי לעשות טוב לאחרים. אני מתחילה את יום העבודה בבוקר ולא תמיד יודעת מתי הוא יסתיים. מצאתי את עצמי לא אחת יוצאת מהבית בבוקר וחוזרת הביתה רק למחרת לאחר ישיבת מו"מ שנמשכה לתוך הלילה כשרק בבוקר נחתם הסכם. אלה הרגעים בהם העייפות נשכחת וההרגשה שעשינו משהו טוב משתלטת.
יש ימים קשים, כשפתאום מגיעה בקשה לצו מניעה ביום חמישי בצהריים ואז אני מבינה שאת יום חמישי בערב במקום במשחק כדורסל של מכבי תל-אביב עם בעלי והבנות, אעביר במשרדי עורכי הדין שלנו כדי לנסח תשובה ואת יום שישי בבוקר אבלה בבית הדין לעבודה. אבל גם אלה מקבלים משמעות כשמבינים על מה אנחנו נלחמים. וכך, ביום שישי בצהריים כשבית הדין לעבודה מקבל את עמדתנו ומכיר בזכות השביתה שלנו – שוב מקבלים תזכורת שאנחנו עושים עבודה עם משמעות!
מיומי הראשון מלווה אותי יו"ר איגוד עובדי התחבורה אבי אדרי, שבכל יום ובכל ישיבה אני לומדת ממנו משהו חדש. אבי לימד אותי ואת כל הצוות לעשות את עבודתנו בצורה ישרה ומסודרת. כשאנחנו עובדים נכון אנחנו מגיעים להישגים. אין קיצורי דרך – הדרך לא תמיד קלה ולעתים אפילו מאוד מאוד קשה, אבל אם נעבוד נכון, נשתמש בידע שלנו כי זה הכוח שלנו, נזכור שאנחנו כאן כדי לשמור על אלפי עובדים ולהביא להם בשורה - נצלח כל מכשול ונגיע לתוצאות המיוחלות.
שלכם ושלכן,
קרנית
*הטור של קרנית נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
קרנית שפר-לידור
