היי,
אני נועה רחמני מקטובי, רווקה בת 35 מדרום הארץ. בהכשרתי אני עובדת סוציאלית ומגשרת, וזה למעלה מארבע שנים עוסקת בתחום השיקום בבריאות הנפש. התואר הראשון שלי הוא בפוליטיקה, ממשל ומזרח תיכון מאוניברסיטת בן גוריון, והתואר השני הוא בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית.
לפני כשנתיים וחצי הקמתי יחד עם שורה של פעילים, ובעיקר נשים פעילות, את ועד העובדים של חברת "ח.צ שיקום בקהילה", וכיום אנחנו חמש נשים (שתי עו"סיות ושלוש מדריכות שיקומיות) שמובילות את פעילות הוועד. החברה שלנו נותנת שירותי דיור לאנשים המתמודדים עם מחלות נפשיות ברחבי הנגב, בהתאם לרמות התפקוד שלהם, כשעובדי החברה הם בעיקר עו"סים ומדריכים שיקומיים, שמלווים את מתמודדי הנפש בכל אספקט בחייהם 24/7.
לפני שעבדתי בעבודה סוציאלית יצא לי, בין השאר, לעסוק בחינוך ובעבודות שונות. חיפשתי תחום משמעותי עם עשייה וסיוע לקהילה ולאדם בפרט, כדי שאוכל לתרום ולגרום לשינוי, והחלטתי לעשות הסבה לעבודה סוציאלית. הבנתי שאני צריכה לחלום בגדול ולהתחיל בקטן. אני זוכרת שקיננה בי המחשבה: "תמיד תהיה לך עבודה, תמיד צריכים עובדות סוציאליות". לא ידעתי כמה אני צודקת אז. לא תיארתי לעצמי שהמצב בתחום כל כך קשה. הצורך והביקוש גדולים, וההיצע פחות, וזאת בגלל המקום הנמוך של מקצוע העבודה הסוציאלית בסדר העדיפויות של ממשלות ישראל בשנים האחרונות, והזנחת השכבות במצוקה.
ההפרטה חנקה את כולם, וכבר אי אפשר להתעלם מהאבסורד הגדול: אנחנו עובדים בתחום של הצלת נפשות עם אחת האוכלוסיות הקשות והמורכבות בחברה, וזה לא שאנשים עומדים בתור כדי להחליף אותנו היכן שהמדינה מזניחה כבר שנים בשכר, בתקנים ובתקציבים. ובכל זאת, ההרגשה היא שמי שאמור לפקח על מה שקורה בחברות האלו מנותק לגמרי מהשטח, בזמן שהעובדים משתכרים בצורה מבזה ומגוחכת לאורך עשורים, וההון האנושי זוכה ליחס מזלזל באופן עקבי. איך אנחנו יכולים לדאוג לאחרים, כשאנחנו בעצמנו בשפל המדרגה? הבנו שאם אין לנו, מי לנו?
אני תופסת את העבודה שלי כעו"ס קודם כל כסוכנת שינוי בחברה. זו חובתי הערכית והמקצועית להיות פרו-אקטיבית ולזעוק את מה שאחרים, מוחלשים ממני, לא יכולים. נכון, זה קצת עצוב ולא הוגן שהמדינה מזמן זנחה את התחום הסוציאלי, ורוב העבודה נתונה לחסדיהם של מתנדבים או גופים לא מחויבים, שמבקשים להרוויח על חשבון אוכלוסיות מוחלשות. זה מרתיח את הדם שעובדים מוחלשים צריכים ליפול בין הכיסאות, ולחטוף את מהלומות המאבק בין משרד הבריאות ליזמים פרטיים, שמטרתם עשיית רווח והקטנת השירות לנזקקים לו. אבל לי ולאחיותיי לוועד היו שתי אופציות: לשבת בצד ולהתמרמר, כלומר להרגיש לא חשובות ו"מזולזלות", או לקחת אחריות, ליטול יוזמה ולזעוק את זעקת העובדים והמטופלים עד שיקשיבו לנו ויפעלו לקידום זכויות העובדות, העובדים והמטופלים. נראה לי שכבר הבנתם באיזו דרך בחרנו.
בפועל, ההחלטה להתאגד הגיעה לאחר שורה של צעדים חד-צדדיים ושרירותיים בהם נקטה ההנהלה בחודש ינואר 2019, אשר העלתה בעובדים תחושה שהם שקופים, שהם לא חלק מהחברה והם פה רק כדי למלא הוראות ללא תנאי עבודה הולמים, יחס הוגן או סביבת עבודה טובה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שנעשו צעדים כאלה, רק שהפעם משהו השתנה. את החברה שטף גל של תרעומת, והיה קונצנזוס שמשהו פה חייב להשתנות, ויפה שעה אחת קודם. אני זוכרת שאת המייל הקצר וה"קולע" על השינויים קיבלתי בזמן שהיינו ביום עיון מטעם מקום העבודה, ורתחתי. זה ממש הרס לי את כל היום, והחלטתי שאני מתפטרת. מאחר שאני באמת אוהבת את מקום העבודה שלי (וגם שממני לא "נפטרים" בכזו קלות), בהתחלה כתבתי, יחד עם עוד שתי קולגות, מכתב למנכ"ל בבקשה שיחזור בו, וזה לא עזר. בהמשך היו כמה עובדות יקרות אשר חיברו בין העובדים בסניפים השונים, והחלטנו שהגיע הזמן למהלך מסוג אחר.
יחד עם חברותיי החדשות, חווה כלפא, רקפת ויינר, ציפי טליוסף ונופר סיגרון, הקמנו קבוצות ווטסאפ חשאיות, ערכנו פגישות הכנה בסתר, יצרנו קשר עם נציגים של ההסתדרות ויצאנו לדרך. זו גם ההזדמנות להודות מכל הלב לרועי פרלמן מהאגף להתאגדות עובדים, שמלווה אותנו מאז ועד היום ברגישות ובמקצועיות רבה.
במארס 2019 הוכרזה יציגות, ולקראת סוף השנה, כשדי נמאס לנו לשמוע את המוטו כפוי הטובה של ההנהלה: "זה מה שיש, מי שלא טוב לו שילך", הכרזנו על סכסוך עבודה. בינואר 2020 קיימו כל עובדי החברה שביתת אזהרה בת יום אחד, וביוני 2020 שבתנו עשרה ימים.
חשוב להבין: מאחר שתנאי השכר נמוכים והעבודה אינטנסיבית וקשה, תחלופת הצוותים גבוהה מאוד אצלנו. יתרה מכך, רוב העובדים לא הכירו אחד את השני עד להתאגדות, בעיקר בגלל הריחוק הגיאוגרפי". לכן, אחד האתגרים הקשים ביותר היה לחבר בין כולם, להחליף את תרבות ה"כל אחד לעצמו" ולהעצים את תחושת הביחד והסולידריות. החשש לצאת למהלך כזה ניקר בכל אחד ואחת מאיתנו, אבל ברגע שחברנו אחד לשני, הבנו כמה כוח יש לנו לשנות את המציאות העקומה הזו. מה שהכי יפה לראות זה שבעלי המקצועות השונים נאבקים אחד למען השני – העו"סים תומכים במדריכים, שתומכים בעובדי הניקיון, האחזקה וכו'. תמה מדיניות ההפרד ומשול!
היום אנחנו עדיין נחשבים "התארגנות ראשונית" וטרם נחתם הסכם קיבוצי שישפר את תנאי ההעסקה שלנו. סכסוך העבודה עדיין בתוקף, ובשנה החולפת נעשו צעדים אגרסיביים ביותר מצד ההנהלה, במטרה לפגוע בהתארגנות ובנציגי העובדים, לכאורה. בין השאר, הוגשה תביעת השתקה והפחדה של לשון הרע נגד ההסתדרות ונגד כל אחת מחברות הוועד באופן אישי, בסך כולל של רבע מיליון שקל. התביעה נדחתה במלואה, והניסיון להפחיד אותנו ולדכא את פעילות הועד נכשל. מנגד, הוגשה תביעה של ההסתדרות על הפגיעה בהתארגנות בהיקף של 700,000 שקל, והתיק נמצא כעת בבית הדין לעבודה בבאר שבע.
בלי העובדים החברה הזו לא יכולה להתקיים, ולו עוד יום אחד. נכון, סביר להניח שעוד דרך ארוכה לפנינו, אבל אנחנו עדיין פה, ונמשיך להילחם על מה שצודק, על אף, ואולי בזכות, האתגרים הרבים. נמשיך עד שההנהלה תבין שבזמן שהחברה גדלה ומשגשגת, העובדים נאנקים תחת העומס.
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת: מי שלא טוב לה, נשארת ומשנה!
שלכם ושלכן,
נועה
*הטור של נועה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
נועה רחמני מקטובי
