שלום,
שמי יעל שילוני, אמא של אורן ואיתמר וזוגתו של אהוד (אודי) שילוני. גדלתי בחיפה וכיום אני מתגוררת ברמת השרון.
מאז ומעולם חוסר צדק הפריע לי. בילדותי ביקרנו כמעט מדי שנה בארגנטינה, שם הרעב ועבודת ילדים הם חלק מה"נוף" והשגרה. אי אפשר היה להתעלם מזה, ולקרובים שהיו שואלים אם אנחנו לא מעדיפים את הנוחות שיש שם, עניתי שבארץ אין רעב ועוני מהסוג שראיתי בארגנטינה.
ועדיין, גם בארץ יש חוסר שוויון, שמייצר בהכרח חוסר צדק. כשאין לאדם מספיק השכלה או ידע, וכשאין לו די משאבים כלכליים – כשהוא טרוד, לחוץ ונאנק תחת מעמסה כלכלית, או מתקשה לתמרן בין מכלול האתגרים של חייו (בריאותיים, משפחתיים או אחרים) – הלחצים, העומסים או עמדת הנחיתות מול מערכות גדולות ועשירות יוצרים חוסר שוויון.
העבודה שלי, ושל כל מי שעוסק בייצוג ועדים ואיגוד מקצועי, מכוונת לייצר שינוי בדיוק במקומות האלו. לייצר יותר שוויון, להנגיש זכויות ולקדם צדק.
אני עורכת דין בדיני עבודה, ועובדת במשרד השייך לי ולבן זוגי מעל עשרים שנה. משרדנו עוסק באופן כמעט בלעדי בעובדים, בזכויות עובדים ובזכויות של הארגונים שלהם – ובאופן מיוחד בהסתדרות החדשה. מעל עשרים שנה אנו מייצגים את ההסתדרות מיבנה עד אילת ועובדים עם מגוון איגודים מקצועיים של ההסתדרות, ובמיוחד עם הסתדרות המעו"ף.
העובדים המיוצגים הם מכל קצוות הקשת הכלכלית והאנושית הקיימת בחברה שלנו: כבאים, עובדי מגן דוד אדום, מרצים באוניברסיטאות, עובדי גופי ביטחון, עובדי שלטון מקומי ועוד. גם העבודה מגוונת מאוד וכוללת ניהול מחלוקות ומשאים ומתנים מול משרדי ממשלה או מעסיקים, כריתת הסכמי עבודה קיבוציים ואישיים, ניהול הליכים משפטיים וליווי צעדים ארגוניים (כאן בדרך כלל המעסיק פועל כדי שהשביתה תופסק, ואנחנו נכנסים כדי לפתור את הסכסוך שהביא לשביתה, ואם זה לא מצליח – אז כדי לאפשר את השביתה).
למרות המגוון הרחב והשונות שבין התיקים, את כולם מאחדת חתירה לביטחון תעסוקתי וכלכלי, קידום יחס הוגן כלפי העובדים ורצון להשפיע ולהוביל תהליכים שמתרחשים בחיי העבודה, להבדיל מלהיות מובל על ידם. יש מי שיקרא לכך צורך "להשמיע קול", או "לא להיות שקוף" ולהיראות.
לפעמים אנחנו מגיעים להסכמים מצוינים שממלאים אותנו בשמחה או זוכים בתיקים בבתי הדין לעבודה. מקרה מיוחד שאני זוכרת היה כשקיבלנו הכרעה של בית הדין הארצי ולפיה המעסיקים בשלטון המקומי לא יכולים להחליט לבד מי יועסקו בחוזים אישיים. פסק הדין הזה הוביל לשינוי הסכמים ולהגבלת היקף החוזים האישיים בכל השלטון המקומי, והוא הגיע ממש ערב ראש השנה.
אך לעתים זה לא המצב והעמדה שלנו לא מתקבלת. גרוע מכך, לפעמים מתקבל פסק דין נהדר אך זה בגדר "הניתוח הצליח, החולה לא החלים". ההתמודדות ברגעים כאלו, וביום-יום של עבודה רבה שלא תמיד מכילה זוהר או זיקוקים, היא דרך התייצבות לעבודה מדי יום, אל התיק הבא, אל המקרה הבא, מתוך ידיעה שבלי זה הדברים פה יהיו פחות טובים.
בשנה האחרונה העבודה הייתה אינטנסיבית מתמיד. כמעט כל הלקוחות שלנו היו בפעילות שיא בסוגיות כגון: האם ניתן לדרוש לאפשר עבודה מהבית (כן)? האם חייבים להסכים לחל"ת (לא)? איך לשמור על זכויות של עובדים שיוצאים לחופשה? איך שומרים על בטיחות בעבודה? האם בידוד שנגרם מחשיפה לחולה בעבודה נחשב לתאונת עבודה? איך להתמודד עם הצורך לשמור בבית על הילדים שהושבתו מלימודיהם ולעבוד במקביל, ועוד אתגרים שדרשו יכולות חשיבה והחלטה מהירות.
בזמן הזה יותר מתמיד שמחתי שאפיק חיי הוביל אותי לעבודה שאני עובדת בה. יותר מתמיד ראיתי את ההבדל בין מי שיש לו גישה שתומכת בהגנה ארגונית, למי שאין לו, ושמחתי להיות חלק מחבורה נהדרת של אנשים שמייצרת את השינוי הזה עבור הזולת.
שלכן ושלכם,
יעל
*הטור של יעל נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, לחצו כאן
יעל שילוני
