מאז מרץ האחרון, נמצאים עובדי ארקיע, כ-540 משפחות, בחל"ת. מטוסים לא ממריאים, הטייסים לא עוברים הכשרות, דיילי הקרקע והאוויר נותרים ללא מעש, והכי כואב – שבעלי החברה יכולים להחזיר אותה לפעילות באופן מיידי, ובניגוד למתחרים - בוחרים שלא לעשות זאת.
שמי עליזה בלאיש. אני תושבת אילת ומנהלת תחנת אילת של חברת ארקיע. עד מרץ האחרון הוצאנו מדי חודש מאות טיסות, רובן בקו תל-אביב-אילת. למעלה מ-60 משפחות מעובדי ארקיע מתגוררות באילת. עבורנו, להטיס את תושבי אילת זה להטיס את השכנים שלנו, החברים, המשפחה, הילד שטס מדי שבוע לטיפול רפואי במרכז הארץ והחייל שטס לאילת לבלות בה את "הרגילה" שלו.
כיו"ר ועד ומנהלת התחנה העמוסה ביותר של החברה, העבודה שלי בשגרה היא מטורפת. גם האלמנט של המרחק משחק תפקיד. אמנם אילת היא היעד המרכזי שלנו, אבל מטה החברה, ההנהלה, רוב העובדים והמתקנים שלנו – נמצאים במרכז. עם השנים הצלחתי ליצור לעצמי מעין איזון בין הכובעים הרבים שלי, והרגשנו שאנחנו על דרך המלך.
ואז הגיעה הקורונה.
כחמישה חודשים שאין לי שגרה. זאת לא רק שאנחנו בחל"ת ולא עובדים, אלא גם העובדה שמאז שיצאנו לחל"ת, אנחנו נמצאים בערפל. כל יום מביא איתו בשורה חדשה. שביב תקווה, התקדמות או נסיגה. בפועל, אנחנו עדיין בבית. השבוע, לראשונה מאז שיצאנו לחל"ת, החלטנו להחריף את המאבק שלנו נגד בעלי החברה, האחים נקש, שמשאירים את החברה על הקרקע. הבנו שאם לא נעשה כך, הנהלת החברה תמשיך לגרור אותנו בהבטחות ריקות והצהרות ללא כיסוי.
כל שאר חברות התעופה הישראליות כבר באוויר. מפעילות קווי מטען, נוסעים – רק אנחנו על הקרקע. המדינה אומנם מציעה פתרון לבעלי החברה, אך הם, מסיבותיהם שלהם, מעדיפים להמשיך ולהדמים אותנו.
כשהבנו שאין עם מי לדבר בהנהלה, פנינו לאבי אדרי, יו"ר איגוד עובדי התחבורה בהסתדרות. שם מצאנו אוזן קשבת, כתף, ובעיקר – איש עם המון ניסיון שסייע לנו לא רק בארגון ההפגנות, אלא גם בתמיכה במצב הלא פשוט בו אנו נמצאים. יחד איתו ועם פרופ' ירון זליכה, יו"ר תו"ת (תיירות ותעופה) של תאגיד עובדי ארקיע, הכנו תוכנית פעולה שתסייע להחזיר את ארקיע לשמיים. ובשבועיים האחרונים זאת השגרה שלי.
מדי יום אנחנו מפגינים מול ביתו של נציג הבעלים בישראל, מול משרדי בעלי החברה. מול עסקים אחרים שלהם. להראות להם שאנחנו לא נשקוט. מדי יום מאות מעובדי החברה, חלקם עם ילדיהם, יוצאים להפגין ולמחות על התנהלות בעלי החברה. עשרות ומאות עובדים שמתגייסים כאיש אחד ומראים שארקיע זה לא רק מקום עבודה, זאת משפחה של ממש. מאות טלפונים לתיאום, עשרות צוותים שמגיעים, כל אחד למקום אחר. לארגן שלטים, לדאוג שיהיה מגהפון, לתאם מול המשטרה, לוודא שרוחם של העובדים איתנה. כך כל יום מחדש - והאנרגיות אדירות.
השבוע אבי אדרי הגיע עם רעיון מדהים, שאותי אישית ריגש מאוד. שביתת הזדהות של עובדי נמל אילת עם עובדי ארקיע. נמל אילת, מהנמלים העמוסים בישראל, שבת לאות סולידריות איתנו. אני מודה שכתושבת אילת, וכעובדת ארקיע, זה חימם לי את הלב. לראות מאות עובדים, שחלקם לא מכיר אותנו, עוצרים את העבודה רק כדי להראות שגם להם איכפת.
לפעמים, במצבים קשים, אחד הדברים שמעודדים אותנו, זה לדעת שאנחנו לא לבד. שיש איתנו עוד אנשים שמסייעים לנו לעבור את המשבר. ובשבועיים האחרונים עובדי ארקיע מגלים, בזכות ההסתדרות, שהם לא לבד.
הטור של עליזה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
עליזה בלאיש
הפגנה של עובדי נמל אילת יחד עם עובדי ארקיע
