שמי נילי נבו ואני גרה ברחובות עם בן-זוגי אהד ושני ילדיי - ניצן ונמרוד, כבר ארבע שנים. גדלתי במושב יעד במועצה אזורית משגב אשר בגליל, והייתי חניכה ומדריכה בתנועת הנוער העובד והלומד.
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להדריך. כילדה קטנה הייתי מושיבה את חברתי השכנה ומלמדת אותה דברים ומעניקה לה מדבקות על הצלחתה... ברגע שניתנה לי ההזדמנות להיות מד"צית - מדריכה צעירה - לקחתי זאת על עצמי ומאז לא הפסקתי לעסוק בחינוך.
במסגרת היותי מדריכה וחברה בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד נחשפתי למגוון רחב של ילדים וילדות משכבות שונות באוכלוסייה, בכל רחבי הארץ. אני, שגדלתי בסוג של בועה, נחשפתי לפער באופן בו ילדים גדלים במקומות שונים: בבנימינה ובלוד, בשוהם ובקרית היובל בירושלים, בקיבוצי, מושבי וכפרי מועצה אזורית מטה יהודה.
במקביל למעבר לרחובות התחלתי את עבודתי בתכנית "דע מאין באת - לבני ובנות מצווה" במסגרת תכנית קרב למעורבות בחינוך. שמחתי לגלות שהתכנית, העוסקת ביהדות פלורליסטית, מאפשרת לי ללוות את התלמידים והתלמידות בכיתה ו' בדרך המיוחדת אותה הם עוברים, במעבר מילדות לבגרות, מהיסודי לחטיבה. הייתי עוד יותר שבעת רצון כשהתחוור לי שהמפגשים עם התלמידים עוברים בצורה חווייתית דרך משחקים, יצירה והצגות. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, מקום המאפשר לי מפגש חווייתי ומשמעותי עם ילדים וילדות, לצד פיתוח אישי שלי כאשת חינוך.
תחילה עבדתי כמדריכה של התכנית בכמה בתי ספר בחולון, כשבמקביל עסקתי גם בפיתוח הדרכה ושיוף מערכי התכנית. בשנה לאחר מכן, הפעילות של התכנית התרחבה לרשויות נוספות ואני קודמתי להיות רכזת ומלווה של מדריכות התכנית בנס ציונה, חולון, ראש העין ורחובות. במקביל המשכתי גם את ההדרכה בבית ספר ברחובות. הרגשתי שיש לי מקום לצמוח ולהתפתח יחד עם התכנית.
בעבודתי גיליתי אנשי חינוך מדהימים בתכניות קרב השונות אשר היו לי ממשקים איתם. חלקם ותיקים מאד בקרב ומסורים לעבודתם, וחלקם חדשים ומחפשים לראשונה את דרכם היצירתית בתוך מערכת החינוך. אני מאמינה שהמגוון הזה הוא מה שמאפשר בסופו של דבר לכל ילד וילדה למצוא את התחום ואת האדם אליו הוא או היא מתחברים, לאורך שנות התחנכותם בבית הספר.
לצערי, רצף העשייה החינוכית נקטע השנה, עבורי ועבור שאר המדריכים, בגלל פרוץ הקורונה. כולנו חיכינו בכיליון עיניים לחזור ולהמשיך לפגוש את התלמידים, ואנשים מתוך קרב הקדישו את זמנם בחל"ת על מנת לחשוב על דרכים יצירתיות לשמור על הגחלת ואף לשוב ולחדש את הפעילות כשאפשר יהיה לשוב לפעול תחת ההנחיות. זה שיקוף של המסירות האינסופית של אנשי קרב.
למרות המאמצים שלנו להתאים את הפעילות החינוכית לצו השעה, נוכחנו לגלות שהמדינה על משרדיה השונים לא מקדמת את חתימת החוזה המאפשר לנו להמשיך ולעבוד בספטמבר. באחת מצאנו את עצמנו במציאות שבה קיומנו עומד בסימן שאלה: מפעלנו החינוכי עלול להסתיים ופרנסתנו עלולה להילקח.
לכן בחרתי לקחת חלק בהפגנה שהתקיימה השבוע ביום רביעי. כשהתגבש הרעיון להפגין היה לי ברור שאני לא יכולה לשבת בשקט בבית בזמן שהמחדל הזה מתרחש, למרות שחששתי מכל המורכבות של יציאה מהבית במצב הנוכחי. לקראת ההפגנה התבקשתי להצטרף לצוות התיעוד של ההפגנה ושמחתי מאוד על ההזדמנות להשתמש בכישורי הצילום שלי כדי לקדם את המטרה.
מיד כשחזרתי לביתי העליתי את התמונות והסרטונים לפייסבוק, וכך כתבתי: "אני כל כך שמחה שיצאתי להפגין היום! פתאום כל תחושות הפחד, התסכול, הייאוש, חוסר האונים, חוסר הוודאות... מתחלפים בתקווה, מרץ, אמונה, ביטחון!!! אדרנלין מציף את כל הגוף וממשיך להשפיע גם שעות אחרי!
אני יצאתי להפגין כדי להילחם על מקום העבודה שלי, הבית המקצועי שלי, הפרנסה שלי, המפעל שאותו אני מפתחת ובונה כבר שנים, וגם על האפשרות של ילדי ישראל לקבל חינוך איכותי וחווייתי. צאו גם אתם להפגין, לא חסר על מה!"
הטור של נילי נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
נילי באחת מפעילויות תכנית קרב שהעבירה לתלמידות
נילי נבו
הפגנת עובדי תכנית קרב (צילום: נילי נבו)
צילום: נילי נבו
צילום: נילי נבו
צילום: נילי נבו
צילום: נילי נבו
צילום: נילי נבו
