ביום שני ה-1 ביוני השתתפתי גם אני במצעד נגד רצח נשים. אלימות נגד נשים, לצערי, אינו נושא זר לי. כבר למעלה מעשור אני מלווה את הנושא בנעמת, תנועת הנשים של ההסתדרות, כמנהלת מחלקת יעוץ וחקיקה. נעמת הייתה פורצת הדרך בתחום הטיפול באלימות במשפחה וממובילות העלאת הנושא לסדר היום הציבורי עוד בסוף שנות ה-80 וה-90.
אמנם עברנו כברת דרך גדולה מאז, למדנו, פיתחנו מודעות. נעמת ממשיכה לפעול בתחום, מפעילה מקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, נותנת יעוץ וטיפול למשפחות בצל האלימות, מקדמת חקיקה מונעת, מאבקים ציבוריים. ובכל זאת, מספר הנשים הנרצחות מדי שנה מסרב להצטמצם ועומד על ממוצע של כ-20 בשנה. 20 נשים בשנה. כל אחת עולם ומלואו. כולן מותירות אחריהן משפחות שבורות לב וכואבות. הורים, ילדים, אחים.
ימים ספורים לפני מצעד הנשים, במקרה או שלא במקרה, שוחחתי עם אישה צעירה, שסיפרה לי איך ניצלה דווקא בחסות הקורונה בעור שיניה מזוגיות אלימה. בת 23 בסך הכל. ילדה טובה מרכז הארץ, וכך גם בן הזוג האלים.
לאוזן מיומנת סיפורה היה הסיפור המוכר והידוע, איך נעטפה באהבה, ואז ה"אהבה" הפכה יותר ויותר רכושנית, אובססיבית, מרחיקה אותה מחברים, ממשפחה, משתלטת ואז הגיעה גם האלימות, לאט, לא בבת אחת. ואיך היא דווקא ניצלה את משבר הקורונה, בניגוד לרוב המשפחות בצל האלימות שמצאו עצמן בסיר לחץ, כדי לברוח חזרה לבית ההורים, מבינה אבל אולי לא עד הסוף, שניצלה.
השיחה איתה הזכירה לי שוב כמה התופעה נפוצה, לא מבדילה בין מגזרים, מעמדות, צבע עור. השיחה איתה הזכירה לי וחיברה אותי גם למה שממתין לי, תגובה לבקשה לשחרור מוקדם של רוצחה של עינב רוגל, תיק שאני מלווה כבר למעלה מעשור.
עינב נרצחה ב-1991, בת 19 בלבד במותה. נערה יפה זהובת תלתלים, שכל עולמה לפניה, וברגע אחד כבר לא. הרוצח, החבר לשעבר שסירב לקבל את החלטתה להיפרד, אחרי כמה ניסיונות "לשכנע" אותה לשוב אליו וכשהבין שהיא למערכת היחסים האלימה לא חוזרת, התגנב לחדרה בקיבוץ ורצח אותה ביריית כדור ברקה בזמן שישנה. רגע אחד ודי. מאז נעמת ליוותה את משפחת רוגל בכל הצמתים החשובים בדרך, הערעור של הרוצח על ההרשעה, בקשות לחופשות, בקשות לקציבת עונשו של הרוצח. ב-17 ביוני יתקיים דיון בשחרור מוקדם של הרוצח של עינב רוגל. המחשבה שיצטרכו לראות את רוצח הבת והאחות ליד הבית מעוררת חלחלה בבנות משפחת רוגל.
ונזכרתי בשושנה חוטה ז"ל, שנרצחה בשנות העשרים לחייה, לנגד עיני ילדיה הפעוטים, כשהיא בחודש התשיעי להריונה. גם את משפחתה ליוויתי. ואת תמר לב ז"ל. ועוד נשים.
כל סיפור שכזה מלווה בכאב ושברון לב. באתי לכבודן ולכבוד כל הנשים האחרות. זעקתן חשובה. אבל מה שצריך כמו בכל תופעה קשה זה טיפול שורש, כי בסוף היום הכל קשור: מעמדן של נשים בחברה, בעבודה, פערי הכוחות, פערי ההכנסה, העובדה שבשנת 2020 אישה עדיין אסירה בנישואיה, אם בן זוגה מסרב לתת לה גט. כל אלה הם המצע, שעליו מתפתחת גם אלימות.
כי אחרי הצעקה בפארק או בכיכר, צריך לחזור הביתה ולערוך תוכנית לסדר חדש, שבו שוויון מגדרי נלמד מהגיל הרך, שבו אבות חולקים את נטל הטיפול בילדים ועולם העבודה מאפשר לאזן בין הורות וקריירה ולא רק לנשים. סדר חדש שבו שכר שווה הוא לא אות מתה בספר החוקים ונלחמים בהטרדה מינית כי בסופו של יום, מי שבאמת רוצה לשנות ולמנוע את הקורבן הבא, צריך להתחיל ממש מההתחלה. אלימות, כאן זה מתחיל.
עו״ד גלי עציון, מנהלת מחלקת יעוץ וחקיקה בנעמת
*הקו החם של נעמת עומד לרשות נשים שחשופות לאלימות בבית, במספר 9201*
הטור של גלי נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
גלי עציון
