שמי עטרה לוין, עובדת סוציאלית לחוק הנוער באגף הרווחה בית שמש, צירה באיגוד העובדים הסוציאליים בהסתדרות, ומדריכת סטודנטים לתואר ראשון מטעם מכללת הדסה ומכללת אשקלון.
בחרתי להיות עו"ס מתוך הרבה אהבה לעבודה עם ילדים ובני נוער ולאנרגיות שלהם. עם הזמן אני לומדת להכיר אותם ואת המשפחות שלהם, ולחלוק איתם רגעים שמחים ומורכבים כאחד.
מדובר בעבודה לא פשוטה, שוחקת ומאומצת עם רגעי אכזבות לא מעטים. ולצד זה גם הרבה רגעים שממלאים: ההתרגשות כשנערה שאני מלווה מסיימת טירונות בהצטיינות, כשנערים מחזיקים מעמד במסגרות, כשמשפחה מצליחה לשקם את התא המשפחתי כשהחיים מציבים אתגרים וכשילדים פונים אלי, נותנים בי אמון ומבקשים סיוע סביב אתגרים בבית ומצליחים לשתף במה שכואב להם, ועוד.
ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הכל.
אל תוך סיר הלחץ של עבודה עם ילדים ונוער בסיכון הצטרפו חוסר הוודאות, חוסר היציבות ודאגה עוד יותר גדולה לכל אותם ילדים ומשפחות הנמצאים בטיפולי.
איך ממשיכים ללוות ילדים ובני נוער מרחוק? איך מצליחים לשמור על קשר מיטיב איתם מרחוק? איך מצליחים לעזור להם לשמור על עצמם ולא ללכת לאיבוד בתוך המציאות ההזויה הזו, כשרבים מההורים עצמם נמצאים במלחמת הישרדות?
תקופת הקורונה הוסיפה לחצים כלכליים ומשפחתיים, ובמשפחות שכבר נמצאות במשבר משלהן, זה יוצר סיר לחץ שעלול להוביל לעתים למצבי קיצון, לקשיים נפשיים ולאלימות. התפקיד שלי זה להבטיח את שלומם הרגשי והפיזי של אותם ילדים שנמצאים עכשיו בבית, בלי מסגרות, בלי אנשי חינוך וטיפול בבתי הספר ובמועדוניות שרואים את הילדים כל יום, שיכולים לזהות סימני מצוקה אצלם. התפקיד שלי הוא לדאוג לנערים ולנערות שנפלטו מבתיהם, שנמצאים ברחוב ובמסגרות שונות, ושלצערי לא תמיד יש להם בית קבוע, חם ואוהב.
מזה כמה שנים אני מלווה את א', ילד מתוק בתחילת שנות העשרה. אמא שלו עושה מאמצים כבירים לשמור על שלומה הנפשי בתוך מציאות החיים הכואבת והמורכבת שלה. לצערנו, בחודשים האחרונים האמא ואנחנו הבנו יחד שלא בטוח עבורו להישאר בבית בעקבות מצבה הנפשי. בתוך כל המורכבות של הקורונה, א' השתלב בפנימייה בתמיכה ואהבה של אמא שלו.
הפרידה הייתה קשה - הוא לא יכל להיפרד מהחברים בבית הספר כמו שצריך, ומאחר שיש איסור להיכנס לפנימייה בגלל הקורונה – אמו לא יכלה לבוא איתו ביום הראשון. וקשה ל-א' מאוד, וקשה מאוד לאמא שלו, שיודעת שעשתה את הדבר הנכון עבורו, אבל נשארה לבדה בבית עכשיו בתקופה כזו.
א' כותב לי בלילות שהוא מפחד ושקשה לו. ואני יכולה רק לסייע מרחוק כי אסור לבקר. ולאמא קשה ואני יכולה רק לדבר איתה בטלפון, כי לחבק אסור. אבל אני מוצאת את הדרכים המנחמות להיות שם עבור שניהם ולסייע להם לשמר את הקשר ההורי בתוך המציאות הקשה הזו.
אני רוצה להרגיע את כל אותם המשפחות והילדים. לומר להם שהכל יגמר עוד מעט ושנחזור לשגרה ושהכל יהיה בסדר. אבל גם כשנחזור לשגרה יהיה קשה. למדינה יש אחריות לשים בראש מעייניה את המטופלים שלנו ואת תושבי מדינת ישראל, לדאוג לתקציבים ומענים מתאימים, על מנת שיהיה שיפור אמיתי במצבם.
לצד הקשיים, אני גאה בתפקיד שלי ושמחה מאוד בעבודה שלי. שמחה להצליח להיות בשבילם בצמתים הקשים, במשברים, וגם ברגעי ההצלחות - בשגרה, ועכשיו בחירום.
עטרה לוין, עו"ס לחוק הנוער באגף הרווחה בבית שמש
*הטור של עטרה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
עטרה לוין
