מפעם לפעם עולה בי מחשבה, למה בחרתי לעסוק במקצוע שלי. הרי יכולתי לבחור מקצוע יותר שמח, בו רואים רק את הצד החיובי של החיים. יכולתי למשל לעבוד בתיאטרון, בבית מלון, בליווי קבוצות וטיולים, בסופר, בחברת הייטק, והיו ניצבים מולי אנשים בריאים, לבושים יפה, מסודרים, מגונדרים, רוקדים, שמחים, ומדברים על החיים היפים.
אבל בחרתי, מתוך הבנה ומודעות, לקחת צד אחר, צד פחות יפה של החיים – צד שבו רואים באופן יומיומי ללא הפסקה את הכאב, החסך, הקושי, האובדן.
נעים להכיר, אני סימה יהודה, אחות סגנית במחלקה הכירורגית בבית החולים פדה פורייה. בימים אלה, נוכח המצב, גם אני כאחות מלאת חששות, פחדים ודאגות. יש גם הרהורים שעולים מפעם לפעם. אני מסכנת את עצמי, מסכנת את המשפחה שלי. אני, כמו שאר האחים והאחיות בכל בתי החולים ומוסדות הרפואה בארץ, נמצאים כעת בחזית. ומה ההבדל בין קרב במלחמה לבין מלחמה בחיידקים ווירוסים שאין נגדם תחמושת? בגופינו אנו עוצרים את המגיפה, בעצם הטיפול בחולי קורונה.
חזרתי מחו"ל לפני כשבוע בצל אירועי הקורונה, ונאלצתי להיכנס לבידוד. אני בקשר יומיומי עם חברות לעבודה, סופגת את התחושות וחשה את הקשיים, החששות והפחדים שמתלווים למצב. אני יודעת שלא הולך קל ומיום ליום מבינה שהמצב חמור מכפי שייחלנו לו.
המתח והעצב מתפשטים באוויר וחברותיי האחיות לא שואלות ולא מפקפקות. הן יוצאות כל בוקר לעבודה גם אם עולות שאלות כמו "מה יהיה אם אדבק?", ו"מה אם אני מסכנת את משפחתי ואת ילדיי?".
האחים והאחיות נמצאים בחזית המלחמה בקורונה מבלי למצמץ, ואת הקושי האישי והחוויות האישיות נחלוק בינינו. יש מושג שנקרא "אחוות אחיות" וכאן הוא בא לביטוי, כפי שהמושג "אחוות לוחמים" בא לידי ביטוי בזמן מלחמה.
אין בכך פתרון מלא למצבנו, אך לפחות הסכם קיבוצי שנחתם ומסדיר את תנאי ההעסקה של האחיות בבתי החולים נוכח הקורונה, מבטיח לנו לפעול בצוותים רפואיים אורגניים על מנת לצמצם ככול שניתן את הסיכון להדבקה, לצד גיבוי כלכלי של המדינה על מנת ששכרנו לא יפגע. ההסכם נחתם על ידי יו"ר הסתדרות האחיות אילנה כהן, שמובילה את ציבור האחים והאחיות ותומכת בנו מקצועית כבר תקופה ארוכה.
כשאסיים את הבידוד שנכפה עלי, ברור לי כשמש (שהחלה לזרוח באמצע מרס ומנחמת אותנו בזמן הבידוד והסגר בבתים) שאחזור ואצטרף לחברותי בבית החולים. גם אני כמותן, מהרהרת בשאלות שמעסיקות את כולנו, אך אתייצב לעבודה ללא ספק. אקום בבוקר יום רביעי ואתייצב במחלקה, שם צריכים אותי, שם מחכים לי לתת כתף ולחלוק את העומס עם כולם.
אני נקראת למשימה ויודעת שאעשה הכל, אבל הכל, כדי להקל, להירתם, להושיט יד, לעזור, לתת תקווה, להוביל, להיות שם בשביל החולים שזקוקים לנו.
אני שואלת: למה לנו אין ספק אם נתייצב לעבודתנו? כשמגיע הרגע להירתם למשימה, אנחנו מתייצבות - חדות, ברורות, חזקות, ללא ספקות וללא סייגים! ואולם, למקבלי ההחלטות, יש ספק! האחיות ומערכת הבריאות כולה זקוקים יותר מתמיד לחיזוק, להגדלת תקנים, להפחתת עומסים, למתן תוספת סיכון, לתגמול ולתמרוץ על העבודה מסכנת חיים.
את המלחמה הזאת אשאיר למומחים שמלווים אותנו במסירות אין קץ. אני עסוקה עכשיו במלחמה אחרת. וסליחה שאני ממהרת, צריכה להתחיל משמרת.
שלכן ושלכם, סימה יהודה
*הטור של סימה נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" (באתר סלונה) אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. למעבר לאתר סלונה ולקריאת הטורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
סימה יהודה
